מבוא לאסטרולוגיה יהודית - תורת המזל על פי האסטרולוגיה בספרות חז"ל - חלק ב'

ספר  היובלות  הוא  חיבור   מהספרות   החיצונית, שחובר כנראה באמצע ימי בית שני בזמן שלטון ראשוני החשמונאים. ספר זה מגלה לנו רזים, שנתגלו לחנוך בן ירד לאחר שלקחו ה' אל השמים והפך אותו לשר או למלאך הפנים ושינה את שמו מחנוך למטטרון ובקיצור מט"ט, הוא המלאך הממונה על כל המלאכים. כאשר עלה משה להר סיני לקבל את התורה, נגלה אליו מטטרון ומסר לו את תיאור קורות הימים מבראשית ועד ליציאת מצרים בזמנו של משה רבנו. המלאך מסר למשה דינים והלכות, השונים ברובם מהדינים הנוהגים כיום. בין היתר גילה המלאך כיצד  התגבר אברהם אבינו על אמונתו  באסטרולוגיה, והכיר באל  כסמכות העליונה  והיחידה  הפועלת  בעולם     (ספר היובלות יב, טז-יח; על ספר היובלים-יובלות, ניתן לקרוא: א. עפשטיין, "מדרש תדשא", קדמונית היהודים, קמ"ד-קע"ד, תשי"ז; ח. טשרנוביץ, תולדות ההלכה, תשי"א, ד', עמ' 388-348; י.מ. גרינץ, "אנשי היחד - 'איסיים'" - בית (א) סין, סיני, ל"ב, תשי"ג; הנ"ל, "אגדת בראשית מימי בית שני", מולד, ט"ו, עמ' 110-109; מ. גולדמן, "מבוא לספר היובלים", הספרים החיצונים, מהדורת א. כהנא, א', תש"ך; נ. אביגד-י. ידין, מגילה חיצונית לבראשית, תשי"ז, ט"ו ואילך).

בימי מלחמת היהודים ברומאים, היו ראשי המרד אדישים לאותות השמים שנראו אז. על כך מתלונן סופר המרד יוסף  בן  מתתיהו  (יוספוס  פלביוס), והוא מאשים את המורדים שלא שמו לב לכוכב שביט שנראה בשמים, ולדעתו הייתה זאת אזהרה לעם ישראל שלא יתגרה ברומאים. "כדברים האלה דברו מתעים נוכלים, בנשאם את שם אלוהים לשווא, והוליכו את העם האומלל שולל, כי נפתה אחרי דבריהם ולא שם את ליבו לכל האותות והמופתים המבשרים לו את החורבן בעתיד ולא האמין בהם. ככה עמדו היהודים כהלומי רעם, אשר טחו עיניהם מראות וטפש לבם מהבין, ולא הקשיבו לאותות אלוהים, ואלה  היו  האותות:  האחד,  כי  נראה ממעל לעיר כוכב במרום, אשר היה לו מראה חרב, וגם דרך כוכב שביט בשמים ולא מש משם שנה שלמה... ׁיוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ו, פרק ה, פסקה ג).

לפי יוסף בן מתתיהו, האמונה באסטרולוגיה הייתה רווחת בעם ישראל בתקופת החורבן. אבל פירושם המסולף של כמה מאותות השמים היה בין הגורמים להתפרצות המרד ולהימשכותה של המלחמה קרוב לארבע שנים.  כפי הנראה, יוסף בן מתתיהו לא היה בודד ביחסו החיובי לאסטרולוגיה. אמנם  חכמי ישראל הקדמונים גינו תורה זו ואת האנשים העוסקים בה, אך היו רבים בעם ישראל שהאמינו באמיתות אותות השמים. רבים מהם ראו באסטרולוגיה תורה, שהגיע אל בני האדם מן השמים.

ההלכה היהודית הייתה מפולגת ביחסה לאסטרולוגיה. אמנם באופן רשמי היא שללה ודחתה שיטה זו, אך עיון בדברי חכמים מגלה לנו כי רוב חכמי התלמוד האמינו בהשפעתם המכרעת של הכוכבים ושל המזלות על גורל בני האדם ועל המאורעות בעולם. אברהם אבינו מוצג בתלמוד ובמדרש כגדול האסטרולוגים וכראשון שהתגבר על אמונת האסטרולוגיה (בראשית רבא פרק מד; ילקוט שמעוני, ירמיהו, סימן רפ"ה). יש אגדה הדורשת את הפסוק שנאמר על אברהם אבינו: "וה' ברך את אברהם בכל" כך: ר' אלעזר המודעי אומר: אצטגנינות הייתה בליבו של אברהם אבינו, שכל מלכי מזרח ומערב משכימין לפתחו. רבי שמעון בר יוחאי אומר: אבן טובה הייתה תלויה בצווארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא, ובשעה שנפטר אברהם אבינו מן העולם  תלאה הקדוש ברוך הוא  בגלגל  החמה" (מסכת בבא בתרא טז, ע"ב).

אברהם אבינו שהיה, כאמור, גדול האסטרולוגים ולפתחו היו משכימים רבים כדי שיורה להם מה לעשות על פי האסטרולוגיה, ראה אף הוא את עתידו באסטרולוגיה ואמר לקב"ה: "בן ביתי [ישמעאל] יורש אותי. אמר לו (הקדוש ברוך הוא): לאו, כי אם אשר יצא ממעיך. אמר (אברהם) לפניו: ריבונו של עולם הסתכלתי באצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל" (מסכת שבת קנו, ע"א). לפי מדרש רבא אמר לו הקב"ה: "נביא אתה ולא אסטרולוג" (בראשית רבא, עד). גם לשלמה המלך ייחסו חז"ל ידיעה רבה באסטרולוגיה (קהלת רבא ז, כ"ג). על פי חז"ל גם משה ידע את חכמת האסטרולוגיה ואף השתמש בה בהנהגת העם במדבר. חכמה זו נמסרה לו מפי יתרו שלימדו כיצד להנהיג את העם (מכילתא, יתרו, עמלק, ב'). המחלוקת בין חכמי התלמוד באשר להשפעת הכוכבים והמזלות על האדם, הייתה עצומה. היו בהם שהסכימו והכירו בעובדה, שבכוכבים ובמזלות יש סימנים וגזירות, אך פקפקו ביכולתם של האסטרולוגים לפרש אותם נכונה. לטענתם, האסטרולוגים טועים בהבנתו של המרומז בתצפיותיהם: "צופין ואינן יודעין מה צופין, הוגין ואינן יודעין מה הוגין" (מסכת סוטה יב, ע"ב; מסכת סנהדרין קא, ע"ב; בראשית רבא, פרשה פ"ה; שמות רבא, א'). ואם אמנם יש לכוכבים ולמזלות השפעה כל שהיא על האדם, האם השפעה זו חלה גם על היהודים, שהם העם הנבחר? היהודים שלפי דתם התורה היא ספר הכללים והחוקים היחיד שעל פיו ילכו, ספר שאין בלתו ואין זולתו לגבי הנהגת האדם. ואם הכוכבים והמזלות משפיעים על היהודי, האם הם משפיעים גם על הצדיקים, השלמים במעשיהם ובמידותיהם? האם מעשה של צדקה וחסד אינם יכולים לבטל גזירת כוכבים? ואם אי אפשר לבטל את גזירת הכוכבים, למה להתאמץ בתפילות, בתחינות, בצומות ובצדקות? בסוגיות אלו ואחרות נחלקו רבות חז"ל. היו שאמרו, שלכוכבים ולמזלות יש בכל מקרה השפעה, ל לא קשר למעשיו או לדתו של האדם, והיו שאמרו שיש בכוח זכויותיו של האדם לשנות את גזירת הכוכבים. חוסר הבהירות ואי היכולת להגיע למכנה משותף גרמו למחלוקות רבות וגדולות. ומי שיעיין בדברי התנאים והאמוראים המובאים בתלמוד, ימצא בדבריהם מאמרים ודעות שונות ומחולפות הנוטות לכאן ולכאן, וסערה  גדולה  מסערת עליהם עד שנלאו מלהמשיך  לחקור, ולא הגיעו למסקנה אחידה ומשותפת בקשר לסוגיות אלה.

מבוא לאסטרולוגיה יהודית - תורת המזל על פי האסטרולוגיה בספרות חז"ל - חלק א'

רמי שקלים - אסטרולוגיה

האמונה בהשפעת כוכבי הלכת כקובעים את גורל האדם, את תכונותיו ואת מעשיו שללה, כמובן את האמונה בהשפעתו של בורא עולם כל יכול ומנהיג בעל השגחה פרטית על כל המתרחש בחיי הפרט והכלל. האמונה בגורל שאין מנוס ממנו, ולפי אמונת היוונים גם האלים חסרי אונים לשנותו, מנוגדת בתכלית לאמונת ישראל. אמנם האסטרולוגיה לא נזכרת בתורה בפירוש, אך חכמי התלמוד הבינו את עניין המנחש והמעונן שבתורה במובן אסטרולוגי. בספר ויקרא כתוב (ויקרא יט, כו): "לא תנחשו ולא תעוננו". המעוננים היו האנשים שחזו עתידות וקבעו גורלות לפי צורת העננים ולפי עונות השנה. בספר דברים כתוב (דברים יח, י): "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קסם קסמים מעונן ומנחש  ומכשף". ועוד כתוב בספר דברים (דברים ל, טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע". וכן (דברים ל, יט): "העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ, החיים והמוות. נתתי לפניך הברכה והקללה ובחרת בחיים". דברים אלו נאמרו לעם כנגד אמונה באלילים, באסטרולוגיה וכו'.

הנביאים אשר חיו בתקופת ההשפעה הבבלית-אשורית על ישראל ואשר ראו את השפעת האסטרולוגיה על ישראל, הביעו יחס עוין לאסטרולוגיה, והם מכנים את האסטרולוגים בבבל בשם "הוברי השמים". ירמיהו הנביא קורא (ירמיהו י, ב-ג): "אל דרך הגויים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו, כי יחתו הגויים מהימה. כי חוקות העמים הבל הוא". הנביא ישעיה החוזה את מפלתה של בבל פונה אליה בלעג (ישעיהו מז, יב-יג): "עמדי נא בחבריך וברב כשפיך באשר יגעת מנעוריך, אולי תוכלי הועיל, אולי תערוצי. נלאית ברוב עצתיך יעמדו נא ויושיעך הברי שמים, החוזים בכוכבים, מודיעים לחדשים, מאשר יבאו עליך". הנה כי כן, הנביא ישעיה פונה לבבל ומכריז שאין בכוח המעוננים, המגידים עתידות על ידי הכוכבים שהיו אז בבבל, להושיע אותה ממפלתה.

ראה כי גם איוב רואה באמונת האסטרולוגיה כפירה של ממש, וכך הוא אומר (איוב לא, כו-כז): "אם אראה אור כי יהל וירח הלך. ויפת בסתר לבי ותשק ידי לפי. גם הוא עוון פלילי. כי כיחשתי לאל ממעל". כלומר אם נראים לו הירח והכוכבים כקובעי מזל, ועמידתם מבחינה אסטרולוגית יפה ומסודרת עד כי יתפתה להושיט את ידו ולנשק לצבא השמים, כי אז ייחשב לו דבר זה כעוון פלילי, כי בכך הוא מתכחש לאל הנמצא ממעל והוא הוא הקובע. אבל ר' שם טוב אבן שם טוב (1441-1380) סבור בספרו "ספר האמונות" (שם טוב בן שם טוב, ספר האמונות, פירארא, שי"ו [!], שער שביעי, פרק ב; רמי שקלים, ראשית תורת הנפש והגלגול בקבלה במאות 15-12, עמ' 194-182), כי לאיוב היו ספקות ואולי האמין בכל זאת באסטרולוגיה שאותה הוא מכנה "מקרה מערכת". לפי פירוש זה תלה איוב את ייסוריו ביום לידתו, שנחשב בעיניו כחסר מזל מבחינה המערך האסטרולוגי של הכוכבים. ספר דניאל מזכיר את האסטרולוגים הבבליים, ומכנה אותם בעברית "כשדים" ובארמית "כשדאי" (דניאל ב, פסוקים: ב, ד, ה, י; שם ה, פסוקים: ז, יא).

אט אט חדרה האסטרולוגיה לישראל, בתחילה בעיקר דרך  פשוטי  העם,  שקיבלו אמונה  זו  מהיוונים  ששלטו אז בארץ. היוונים ואחר כך הרומאים הקימו שווקים בארץ, ורבים מיהודי הארץ היו בקשרי מסחר עימם. קשרים אלו תרמו רבות לחדירת אמונות שונות בכלל ואסטרולוגיה בפרט לתוך שכבות שונות בעם היהודי. על כך יעידו מטבעות  לשון  וביטויים  ביוונית  וברומית,  שחדרו ללשון העברית, והמצויים גם בתלמוד. בהקשר האסטרולוגי מוזכרים המלים: "אסטרולוגיה", "אסטרולוס", ועוד. בדרך כלל התרחקו רוב בני העם היהודי מאמונת האסטרולוגיה. "חזון הסיבילות" מציין בין יתר שבחי עם ישראל את העובדה שהוא מתרחק מן האסטרולוגיה, שאינה אלא אחיזת עיניים שקר וכזב ('חזון הסיביליות', ספר 3, עמ' ריט-רלא; על ה'סיביליות' ניתן לקרוא: 'הספרים החיצוניים', ב', תש"ך, כרכים 3-5, תורגמו לעברית בידי י. ריידר, בעריכת א. כהנא; 'הספרים החיצונים' חזיונות ב', תשכ"ט, על פי תרגום של א.ש. הרטום). ה'סיביליות' היו כוהנות יווניות ורומיות, שחזו את חזונות העתיד. מקום מושבן היה ביוון למן שלהי המאה ה5 לפני הספירה, ואחר כך ברומא. החזונות המיוחסים להן הועלו על הכתב בטורים שיריים ביוונית. כך התהווה אוסף של נבואות ב-15  ספרים, שרק חלקם שרד. בספר השלישי הדן בעם היהודי, נמצאות נבואות על אחרית הימים, על משיח ועל משיחיות.